<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן תש"ל</h1>
<h2>דף כב.</h2>
חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתבטלה ברוב דהיתר יראה דמותר לאוכלן שלשתן כאחת. ולא דמי לפרק התערובות [זבחים ע"ד ע"א] רמוני באדן ר' יהודה אומר אוסרין בכל שהוא כיצד נפל אחד מהן לריבוא ומרבוא לרבוא אסור רבי שמעון בר' יהודה אומר אחד לריבוא אסור מריבוא לשלש ומשלש למקום אחר מותר, ופירש ר"ת ז"ל אמאי נקט במילתיה דרבי שמעון שלשה מיני תערובות להשמיענו דספק ספיקא לעולם (אסור) [שרי], אלא הא דנקט במילתיה דרבי שמעון שלשה להשמיענו דיש חילוק בין תערובת השני לתערובת השלישי, שהשני אסור לאכלו כלו כאחת והשלישי מותר לאכלו כלו כאחת, לא דמי דהתם תערובת השני מותר משום ספק ספיקא דאמרינן איסורא איתא בתערובת הראשון ואם תמצי לומר שהוא בתערובת השני כל חד וחד כדאכיל ליה אמרינן דהתירא קאכיל, אבל אי אכיל שלשתן כאחת ליכא אלא חדא ספיקא דודאי דקאכיל אחד מתערובת הראשון, אבל חד בתרי בדבר יבש דאפילו מדרבנן בטל לאו משום ספיקא שרינן ליה דאפילו אי אכיל חדא חדא ליכא אלא חד ספיקא וספיקא דאורייתא לחומרא [ביצה ג' ע"ב], אלא משום דגזירת הכתוב היא דכתיב [שמות כ"ג] אחרי רבים להטות הילכך חד בתרי בטל ונהפך האיסור להיתר ומותר לאכלן אפילו כולן כאחת, ומדרבנן החמירו במין במינו היכא שנתבשל יחד שנודע תערובתן ולא נקל עליו שלא להצריכו ששים אף על גב דלא יהיב טעמא גזירה אטו מין שאינו מינו, אבל במינו בדבר יבש ונודע תערובתו נעשה היתר גמור ואפילו מדרבנן לא הצריכוה ששים כיון דאף אם נתבשל לא קא יהיב טעמא.
וגם לא דמי לטבעת של ע"ז שנתערבה באלף טבעות שכולן אסורות ואם נפלה אחת מהם לים הגדול הותרו כולן ופי' רז"ל דאסור ליהנות מהם כלן כאחת, וכן איברים תמימים שנתערבו באיברי בעלי מומין דקאמר רבי אלעזר [זבחים ע"ז ע"ב] אם קרב ראש אחר יקרבו כל הראשים וקאמר רבי אלעזר דוקא שנים שנים אבל לא אחד ופירש ר"י אסור להקריבם כלן כאחת, דהתם על ידי תערובת נאסרו כלן אלא שמקילין לתלות את האיסור באותם שפירשו, וכולי האי לא מקילין להתיר כלן כאחת ולא שרינן להו אלא על ידי ספק ספיקא דאמרינן דילמא דאיסורא נפל ואם תאמר לא נפל האיסור כיון דלא אכיל להו כלן כאחת אמרינן הנשאר הוא האיסור, אבל דבר יבש חד בתרי בטיל ברוב לא משום ספיקא מותר כדפרשינן לעיל אלא מגזירה הילכך מותר לאוכלן כלן כאחת, (וה"ה חדא חדא דליכא אלא חדא ספיקא). וגם מטעם זה לא מצרכינן יבש ביבש לאוכלן שנים שנים כדאמרינן [ע"ד ע"א] גבי טבעת וגבי איברי קדשים, משום דהתם נאסרו על ידי תערובת ומקלינן בהו לתלות האיסור באותן שפירש ולהכי בעי שיאכלם או שיקריבם שנים שנים דממה נפשך איכא בההיא אכילה או בההיא הקרבה חדא דהתירא, אבל יבש ביבש לא נאסרו תערובתן ובתחלת נפילתו נתבטלה ברוב ונעשה הכל היתר הילכך אי בעי אכיל להו חדא חדא.
וליכא למימר דבחתיכה הראויה להתכבד אסרו רבנן חדא ספיקא כגון תערובת הראשון לאכלו אפילו שנים שנים לאכלו יחד, אבל בחתיכה שאינה ראויה להתכבד התירו אפילו חד ספיקא כגון תערובת הראשון לאכלו שנים שנים ולא התירו לאכלן כלן כאחת, דאם כן לא לישתמיט תלמודא לאשמעינן אסור בחתיכה שאינה ראויה להתכבד כי היכי דאשמעינן התירא ואיסורא ברימוני באדן של עבודה זרה איסורא בתערובת הראשון התירא בתערובת השני לישמעינן איסורא בחתיכה שאינה ראויה להתכבד לאוכלן כלן כאחת והתירא לאוכלן חדא משום ספיקא, אלא בכל דוכתא בחולין [ק' ע"א] ובזבחים [ע"ב ע"א] פריך וליבטלוה ברובא ולשון ביטול משמע היתר גמור כאיסור הבטל בששים או במאה, ותו לא מידי.
הילכך נראה שאם (בטל) [בשל] שלשתן כאחת עם חתיכות של היתר שאינם אסורות, ולא אמרינן דנהי דכל יבש אינו אסור דבטל ברוב מכל מקום כשבשל מפליט טעמו ואוסרו, הא ליתא דלא מצינו דבר שמותר לאכול שיהא צירו ורוטבו אסור מצינו [ע"ז מ' ע"א] דגים טמאים צירם מותר מן התורה ואיך יתכן שדבר שמותר לאכלו יאסור בפליטתו, [ו]לא דמי [לבשר שלא נמלח] דהתם בעוד שלא פירש לא נקרא עליו שם דם אלא בעודו מובלע בבשר שם בשר עליו וכשפירש נקרא דם (ואוסר) [ואסור], (אפילו) [אבל] איסור שנתבטל ברוב היתר נקרא עליו שם איסור קודם שנתבטל (שבהיות) [וכשנעשה] היתר (ו)מותר הוא וכל הנפלט ממנו ואינו חוזר ואוסר. וראיה מזבחים פרק התערובות [ע"ג ע"ב] דכל שהותר בביטולו אינו חוזר ואוסר, דפריך תלמודא וניכבשינהו ושרי ונימא דכל דפריש מרובא פריש ומשני שמא יבאו עשרה כהנים ויקריבום בבת אחת ופריך אטו מגיסא דאסירא, פירוש אחרי שהותרו בפרישתן וכי בשביל שחזרו לקביעותם יאסרו אלא אפילו יקרבו כל הדם עשרה כהנים בבת אחת וחזרו כלם לקביעותם אינם נאסרים דכיון שנתבטלו בפרישתן שב האיסור להיות היתר ואינו חוזר ואוסר.
והא דתנן בפרק גיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב] וכן חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירן בנותן טעם ואי לאו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם ופריך בגמרא [שם ק' ע"א] וליבטיל ברובא פירוש אמאי כולן אסורות ליבטלו ברובא אף על פי שנתבשלו יחד מכל מקום כיון דחתיכות מעורבות הויא להו יבש ביבש ויהיו כולן מותרות, ומשמע דמקשה אחתיכות אמאי אסורות אבל סיפא ניחא דהרוטב בנותן טעם (דילמא) [דאלמא] אף על גב דחתיכות מותרות הרוטב אסור, איכא למימר דאכולה מתניתין קא פריך דכיון שנתערבו קודם בישולן נתבטלו ברוב אמאי אסורות וגם למה אוסרו הרוטב. אי נמי דוקא היכא דנודע תערובתו קודם בישולן שכבר נקרא עליו שום היתר והותר האסור לאכילה שוב אינו אוסר בבישול, אבל היכא דלא נודע תערובתו קודם בישולו פליטתו אוסרת כמו שאמרו חז"ל [חולין צ"ז ע"ב] מין במינו בששים, ואחר שיסירו החתיכות מן הרוטב ויודע התערובת החתיכה תבטל בששים והרוטב שנאסר נאסר. וכי האי גוונא אשכחן חילוק באיסור המתבטל בין קודם ידיעה בין לאחר ידיעה בפרק ה' דתרומות [מ"ח] דתנן סאה של תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה רבי שמעון מתיר וקאמר עלה בירושלמי [תרומות פ"ה ה"ב] ר' שמעון אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן סברי הרמתה מקדשתה, פירוש רבי שמעון אם לא נודע לו מן הראשונה עד שנפלה השניה יהיה הכל נאסר אבל השתא דנודע לו כיון דסופו להרים כמורם דמי כדאשכחן ליה בעלמא [ב"ק ע"ו ע"ב] כל העומד ליזרק כזרוק דמי, ורבנן אזלי בתר הגבהה דלית להו כמורם דמי הילכך מצטרפי יחד כאלו נפלו בבת אחת, אלא לרבי שמעון כיון דנודע לו הנפילה הוי כמורם והותר הכל אבל קודם ידיעה לא הותר, ומדרבי שמעון נשמע לרבנן בשאר איסורין דלא בעו שהידיעה גורמת היא ההיתר.
ועוד ראיה מזבחים פרק טבול יום [ק"ג ע"ב] דתנן אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השרפה ופריך בגמרא [ק"ד ע"א] והא איכא קודם הפשט וקודם זריקה פירוש שאירע בו פסול קודם הפשט וקודם זריקה דבין לרבי בין לרבי אלעזר ברבי שמעון יצא לבית השריפה ומשני חלוץ קאמרינן, ופריך בגמרא והא איכא קודם הפשטה ומשני חלוץ קאמרינן, ותו מקשינן והא איכא נמצא טריפה בבני מעים כלומר דהוי פסול דקודם הפשטה וקודם זריקה והעור חלוץ ויוצא לבית השריפה ומשני קסבר טרפה בבני מעים נמי מרצה, אף על גב דהוי פסול דקודם הפשט וקודם זריקה הדם מרצה על העור דחשבינן לה (כהכשר) [ככשרה] כל זמן שלא נודע פסולו, וה"ה לאיסור המעורב ברב היתר לא חשבינן ליה [היתר] כל זמן שלא נודע התערובת ופליטת[ו אסורה וכשנודע התערובת] חתיכת האסור תהא מותרת על ידי בטול ברוב והרוטב שנאסר נאסר.
ואף על גב שמותר לאכול כל שלשתן יחד וגם אם נפלו יחד לקדירה אינה אוסרת, מכל מקום אם ניתוסף עליו עד שנתרבה על ההיתר מצא מין את מינו וניעור, וכן הדין בכל האיסורין שנתבטלו לא מבעיא מין בשאינו מינו ביותר מששים ואחר ניתוסף איסור שמצטרף איסור האחרון עם הראשון לאסור בהם, טעם האיסורין ולהצטרף ולתן טעם בהיתר וגם מין במינו אטו מין שאינו מינו, אלא אפילו מין במינו שנתבטל ברוב היתר אפילו מדרבנן ואחר כך ניתוסף איסור מצא מין את מינו וניעור, כדתנן במסכת תרומות בפרק ההוא דסאה של תרומה שנפלה למאה שהבאתי לעיל, ואף רבי שמעון דמתיר ר' שמעון לטעמיה דאמר כל העתיד להרים כמורם דמי וכבר נסתלקה הראשונה אבל בשאר איסורין שאין צריך להרים מצטרפין יחד לאסור. וליכא למימר דטעמא דרבנן גבי הרמה משום דבעיא תרומה ולפיכך לא נתבטלה הראשונה אבל בשאר איסורין דלא בעיא הרמה כבר נתבטל הראשון ותו לא מצטרף לבהדי שני לאיסור, הא ליתא דהרמה אינה אלא מפני גזל השבט כדמפרש בירושלמי [ערלה פ"ב ה"א] ואפילו בלא הרמה מותר לאכול המדומע. ורש"י ז"ל בפרק שלישי דבכורות [כ"ב ע"ב] דאי בעי יהיב דמי לכהן ואין צריך להרים, ואפילו לרבינו יצחק ז"ל שפירש שלכתחילה צריך להרים כיון דחזינן דלר' אלעזר [תרומות פ"ה מ"ו] מדמעת כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון, מכל מקום מותר לאכול המדומע בלא הרמה אלא שחכמים תקנו שצריך להרים מפני גזל השבט, שאם [י]תקנו שיהיב דמים זימנין דלא יהיב דמי אבל עתה שתקנו שירים ואחר כך הרמתה מדמעת לא נמנעו מלהרים. ומכל מקום לר' שמעון כיון דלכתחלה צריך להרים כמורם דמי.
ועוד דאפילו לקולא אמרינן מצא מין את מינו וניעור, דתנן במסכת תרומות פרק ה' [מ"ט] סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירו התרומה ואסור אם ידוע שחטין של חולין יפין משל תרומה מותר, פירוש משום דשל חולין שהם יפות הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן מאה ואחד, ואף על גב דמעיקרא נאסרו ונצטרף עמו ואוסרין את ההיתר. ותו תנן באותה משנה סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם בשוגג מותר ואם מזיד אסור, ואמרי עלה בירושלמי [תרומות פ"ה ה"ג] רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל האיסורין שריבה עליהם בשוגג מותר במזיד אסור ולאו מתני' היא אם שוגג מותר אם מזיד אסור מתני' בתרומה רבי אבהו בשם רבי יוחנן אתא למימר לך אפילו בשאר איסורין, אלמא חזינן דבכל אמרינן מצא מין את מינו וניעור אף לעורר את ההיתר שכבר נאסרו ולהתיר, כל שכן לעורר האיסור שהותר ולצרפו עם האיסור הב' וירבו על ההיתר ויאסרוהו.
ואם תאמר דין הוא שההיתר יעורר היתר שהרי ההיתר הראשון ישנו רוב אלא שנאסר בנתינת טעם של האיסור או ממי שהחמירו חכמים בתרומה שמדמעת עד מאה הילכך בקל מעוררו היתר האחרון להוציאו מנתינת טעם האסור או מכדי שיעור דימוע, אבל איסור שהוא מועט שנתבטל ברוב עד שלא היה בו כדי לתת טעם בהיתר נתבטל לגמרי ולא יעוררנו איסור האחרון, תירץ דהא חזינן בנדרים פרק הנודר מן הירק [נ"ז ע"ב] דגידולי היתר מעלין את האיסור אף על פי שבתחלת גידולו נתבטל ההיתר ברוב איסור כשגדל מעט מעט עד שנתרבה נתעורר ההיתר מבטולו ומצטרפין יחד לבטל העיקר האסור, וכן אמרינן התם גדולי איסור מעלין את ההיתר, אלמא דאין חילוק בין נתבטל ברוב בין לא נתבטל ברוב דבכל ענין אמרינן דחוזר וניעור בין איסור את האיסור בין היתר את ההיתר. והכי אמרינן בפרק הערל [יבמות פ"ב ע"ב] מקוה שיש בו ארבעים סאה ונתן לתוכו סאה מי פירות נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו, אלמא אף על גב דנתבטל הסאה כבר של מי פירות חוזרת וניעור ומצטרפת יחד לפסול את המקוה. וכן אנו אומרים אף בקדשים כדאיתא בפ"ב דזבחים [ל"א ע"א] חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו אמר רבא ויקץ כישן הפיגול, אלמא אף על גב שכבר נצטרף החצי זית דחוץ לזמנו עם חצי זית למקומו לפסול כשמצא שוב את חצי זית דחוץ לזמנו נתעורר מפסול ונצטרף עמו לפגל. ואף רב המנונא דאמר [שם] עירוב מחשבות הוי ואינם מצטרפין יחד לפגל, גבי קדשים שאני דאמר לא יחשוב לא יערב בו מחשבות אחרות [זבחים כ"ט ע"ב] דשאר פסולין מוציאין מידי פגול וכיון דעל ידי שני חצאי זיתים ראשונים נקרא פסול תו לא מקבע בפגול, אבל באסור שנתבטל מודה דאמרינן מצא מין את מינו וניעור.
והכי אמרינן גבי טומאה דפרק שלישי דבכורות [כ"ב ע"א] אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ משיקן במים וטהור ממה נפשך אי מיא רובא כי עביד להו השקה טהרי להו ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא מאי איכא משום הנך מיעוט דמיא הנך בטלי להו ברובא אמר רבי ירמיה לא שאנו אלא לטבול בהן פתו אבל לקדרה מצא מין את מינו וניעור יתיב רבי דימי וקאמר לה להא שמעתתא אמר ליה אביי וכי טומאה חזרה וניעורה אמר ליה ואת לא תסברא והתנן סאה של תרומה טמאה שנפלה לתוך חולין טהורין וכו' עד דמסיק אמר עולא מאי טעמא גזירה שמא יביא ממקום אחר קב חולין טמאין וקב ועוד ממין זה וסבר איבטלינהו ברובא וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור אמר ליה אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה, אלמא אפילו גבי טומאה חולין דקילא חוזרת וניעורת מביטולה כל שכן גבי איסורין.
והא דתנן בפ"ב דערלה [מ"ג] הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואחר כך נפלו סאה ועוד של ערלה או סאה ועוד של כלאי הכרם זו היא שהערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה, אלמא חזינן בערלה דאין סאה ועוד הנופלת באחרונה עוררת הסאה ראשונה ולא עוד אלא שהסאה ראשונה נעשית כהיתר ומבטלת העוד שנופלת באחרונה, ויש לומר דשאני גבי ערלה דהחמירו חומרא יתירה שאוסרת עד מאתים וכיון דשיעור גדול הוא נתבטל האיסור ונעשה היתר ואינו חוזר וניעור, אבל איסור האוסר בששים וכן תרומה האוסרת במאה שגם שיעור זה קרוב לנתינת טעם דאיכא מאן דאמר [חולין צ"ח ע"א] כל איסורין נותנין טעם למאה אמרינן התם איסור חוזר וניעור, ולא פלגי חכמים בין נפל איסור מועט בתחלה אפילו אחד ממאתים וניתוסף עליה עד שיש בו כדי לתת טעם דאם כן נתת דבריך לשיעורין.
והא דאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה [ע"ג ע"ב] אמר רב דימי אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום ראשון ראשון בטל ולא אמרינן שהאיסור יהיה חוזר וניעור, ועוד דקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דגרסינן בנדרים בפרק הנודר מן הירק [נ"ז ע"ב] אמר רבי יוחנן ליטרא של בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה, ומפרש טעמא התם דלחומרא אמרינן דגדולין מבטלין את העיקר ולא אמרינן קמא קמא בטיל (ו)גדולי היתר באיסור, ותירץ בעל התוספות [בכורות כ"ב ע"ב] דרבי יוחנן דע"ז אמרה למילתיה אמתני' דאמר יין נסך אוסר בכל שהוא ומוקי רבי יוחנן למתני' בנפל התירא לגו איסורא אבל נפל איסור לגו התירא אינו אוסר בכל שהוא אלא קמא קמא עד שירבה היין של איסור שלא יוכל להתבטל בששים של היתר ואז חוזר וניעור ואוסר ההיתר, ובנפל היתרא לגו איסורא היינו חומרא דיין נסך דאפילו נפל בו יין של היתר כל כך שיכול לבטל יין האסור בששים אינו חוזר וניעור מביטולו אלא קמא קמא בטיל. ותימה כיון דלבסוף נמי איכא ששים של היתר יין נסך אמאי נקט ראשון ראשון בטל, י"ל דדוקא נקט מחבית לבור דלא נפיש עמודא כולי האי אף על גב דנפיש טפי משל (בור) [צרצור] אבל היכא דלא נפיש עמודא טובא לא בטיל אפילו יש ששים בהיתר, ולהכי קאמר ראשון ראשון שאם בבת אחת נפל אינו בטל אף על גב שיש שם ששים מן ההיתר. והעתרתי דברי לגלגל כל אלו השמועות יען כי רבו (סתרים) [סתירות] ומחלוקות בחילוקים דקים והמשכיל יבין שאי אפשר להבין כל אלו השמועות לפי פירושן אלא לפי דרך שכתבתי ובזה יתיישבו כל השמועות, ואלו באתי לכתוב חילוקי רבינו יעקב שחילק בין דבר הגדל בלי הפסק ובין דבר הבא בהפסק וחילוק הראב"ד ז"ל [תמים דעים סי' פ"ח] וחילוק הר"ם במז"ל ומה שקשה על דבריהם לא תכילם היריעה.
אמנם צריך לדקדק מההיא דבכורות [כ"ג ע"א] איתיביה אפר בשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא ואי רובא אפר מקלה לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה דמיא נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא ליטמא הא איתמר עלה אמר רבי יוסי ברבי חנינא טהור מלטמא במגע אבל במשא מיהא מטמא והא דאמר רב חסדא נבלה בשחוטה שאי אפשר לנבלה שתעשה שחוטה ואי אמרת כמאן דאיתא דמיא נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא לטמא אמר ליה אתון בדרב חסדא מתניתו לה ואנן כדר' חייא מתנינן לה נבלה ושחוטה בטלות זו בזו ואיתמר עלה אמר רבי יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל במשא מטמא, אלמא משום דאמרינן מצא מין את מינו וניעור אמרינן כמאן דאיכא ולא בטלה לגמרי דבמגע לא מטמא משום דאין נוגע וחוזר ונוגע אבל במשא שהוא נושא כולו כאחד מטמא מידי דהוה אמלא תרווד רקב דאמרינן בפרק העור והרוטב [חולין קכ"ו ע"ב] דמטמא במשא ואינו מטמא באהל משום דאין נוגע אחר נוגע. אם כן גבי איסור שנתבטל נמי נימא כיון דע"י ביטול שניתוסף עליו חוזר וניעור אלמא כמאן דאיתיה דמי ונהי דמותר באכילה משום בטל ברוב נאמר שיאכלם בזה אחר זה ולא בבת אחת משום דממה נפשך קאכיל חתיכה דאיסורא וכן אם נפלו לקדרה.
ומתוך דברי רבינו שמשון שכתב בבכורות יתבאר דין זה, וזה לשונו מאי שנא דלענין נושא לא מהני ביטול ולענין איסור מהני ביטול כדאמר רב פפא בפרק התערובות [זבחים ע"ח ע"א] הפגול והנותר והטמא שבללם זה בזה ואכלם פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ודייק ש"מ איסורין מבטלין זה את זה, ואפי' רבי אליעזר דפליג עלה ואמר אין איסורין מבטלין זה את זה מודה דהיתר כי האי גוונא מבטל את האיסור, והכא נמי אם נימוחה הנבילה והשחוטה ביחד לא תטמא במשא שהרי האוכלה פטור ואפילו אכל הכל בכדי אכילת פרס ואף על גב דהוה לפ' הרי איכא כזית בכדי אכילת פרס, וגבי גיד הנשה פריך [חולין צ"ט ע"ב] וליבטיל ברוב ומשני בריה שאני, משום דאיסור בטל ברוב הוא בכל ענין כי לא הוי בריה או כל שדרכו לימנות, ובסוף ביצה [ל"ח ע"ב] גבי ליבטיל מים ומלח לגבי עיסה מייתי עלה נתערב קב שלו בקב של חברו וקאמר דנהי דלרבי יהודה לא בטיל לרבנן מיבטל בטל. וי"ל דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטל ברוב היתר דדמי' אמגע דכשנגע וחזר ונגע טהור. ואף על גב דמסתבר דטומאת משא גופה ליתא אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב, מכל מקום נהי דגזרי רבנן לענין מטמאה במשא לענין איסור לא גזור ב"ד כדפרישית מטעמא דפרישית, ע"כ לשון רבינו שמשון ז"ל. ומדבריו נלמוד שאין איסורו אלא מדרבנן ולא גזור לענין איסור, הילכך מותר לאכלם כלם כאחת דכל מה דבטל לבית הבליעה קמא קמא בטיל ברוב היתר. ומטעם זה גם אינם אוסרות אם בשלם בקדרה יחד, ואף על גב דאמרינן איסור מעורר איסור אין היתר מעורר איסור שנתבטל כדקאמר אביי אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה. ואף לרב דימי דאית ליה טהרה עוררת טומאה, באיסורין מודה דאין היתר מעורר איסור, חדא משום דהחמירו בטומאה כדפרי' לעיל, ועוד טעם נכון לעורר טהרה (על הטומאה) [את הטמאה] אחת שהטומאה מטמאה כל המים הטהורים לכך אין חילוק בין טמאים לטהורים. הילכך כיון דאין היתר מעורר איסור אפילו בשלם בקדרה אחת אין ההיתר מעורר איסור שנתבטל. זה נראה בעיני ולא לסמוך על דברי אם הייתי אוסר כל שכן שאני מיקל.
